Thursday, June 14, 2007

הכרוניקה של גטו לודז' חלק ג



רומקובסקי
אין בכוונתי להכנס להערכת דמותו של רומקובסקי כפי שמשתקפת בכרוניקה, יש לקחת בחשבון שכותבי הכרוניקה היו שייכים למנגנון הגטו והיו כפופים למרותו של האיש, סביר להניח שהיחסותם אליו הייתה זהירה אל אף ביקורת ישירה ועקיפה שהם היו מסננים נגדו מעת לעת. (רומקובסקי דיבר בעיקר יידיש, הוא שלט באופן חלקי בפולנית ורוסית, הכרוניקה נכתבה בהתחלה בפולנית ובהמשך בגרמנית) יחד עם זאת, ניתן לזהות מספר מאפיינים אישיים בולטים ואותם הייתי רוצה לציין.
כשרומקובסקי קיבל על עצמו את תפקיד "זקן היהודים" הוא היה בן 63, אלמן, איש עשיר בנסיון חיים ונסיון פוליטי. ב-27 בדצמבר 1941 הוא נשא לאישה את רגינה ויינברגר שהייתה יועצת משפטית בלשכתו. רגינה הייתה, צעירה, יפה ופקחית מעל הממוצע, כפי שכותבים עליה כותבי הכרוניקה. לזוג היה בן מאומץ בשם סטאניסלב שטיין, יליד 1931.
רומקובסקי הוא מנהיג עם "סדר יום" מגובש אותו הוא מוביל לאורך כל התקופה, סיסמתו "עבודה ושקט". רומקובסקי מגדיר לעצמו יעדים ופועל למימושם בצורה מאד נחושה, לפעמים נחושה מידי. ב-1 בפברואר 1941 הוא נושא נאום לפני מנהלי המחלקות השונות והפקידים הבכירים של הקהילה, באותו נאום הוא פורס לפניהם את ה"אני מאמין" שלו: "הצבתי לפני יעד עיקרי אחד: לטובת העניין, לטהר את האווירה, לשים קץ לאורגיה המשתוללת של מעשי מרמה, גנבות, מעילות ותככים-ואף פשעים כבדים, שמתבצעים במקרים רבים, למרבה הצער, אפילו בידי אנשים שהכרתי אותם אישית ונתתי בהם אמון.... בראש ובראשונה יושקעו מאמצים במגמה למצוא דרכים לארגון ייצור מוצרים חדשים, שכן פיתוח הייצור יאפשר תעסוקה להמוני פועלים, יבטיח להם קיום שקט, ואילו על ידי קבלת הזמנות יושגו אמצעים להספקת מצרכים חיוניים לתושבי הגטו....רק דבר אחד עשוי להציל אותנו: הצטרפות משותפת לחיים יצרניים במלוא מובן המלה, באווירה של שקט מוחלט. עבודה מאומצת ונאמנה ושקט-זהו צו השעה. אין לדבר כיום על שום מפלגה, כי בשבילנו קיימת רק אחת-היהודים בגטו."
[69] הוא חוזר על המוטו שמנחה אותו כמעט בכל נאום ובכל הזדמנות.
לרומקובסקי היה כושר ארגון וביצוע יוצאי דופן, היכולת שלו, בזמן קצר יחסית, להפוך את הגטו למרכז יצור מקצועי, בעל תפוקות מדהימות, מתוך אמונה שזה מה שיציל את יהודי לודז', מרשימה מאד, אפשר להתווכח על הדרך.
רומקובסקי מפתח עם הזמן "גאוות יחידה", היא באה לידי ביטוי בהשוואות שהוא עושה עם גטו וארשה שם הוא ביקר מספר פעמים במהלך המלחמה. ב-31 במאי 1941, בסיום הצגה שנערכה בבתי התרבות הוא השמיע נאום תקיף, בו שיתף את הקהל ברשמים מנסיעתו לוארשה: "בגטו וארשה מדהים הניגוד בין המצוקה הטרגית של הרוב המכריע של האנשים לבין השפע החומרי של קבוצה זעירה של בעלי רכוש, אשר לפניהם פתוחות לרווחה מסעדות למיניהן, מגדניות, חנויות, כמובן המחירים מסחררים. בצד אותו 'זוהר' מדומה וקומץ בני מזל, הלבושים לפי האופנה האחרונה והנהנים ממזון משובח, בולט לעין המון רב של מחוסרי עבודה, אשר המראה שלהם ממש מזעזע. העדר כל ארגון ותוהו ובוהו-זו תמונת הגטו הוורשאי."
[70]
רומקובסקי פעל כדיקטטור, הוא מנהיג כוחני, לפעמים תרתי משמע, גסות, השפלות והנחתת סטירות לחי היו חלק מסגנון תגובתו כאשר הוא היה מתרגז. (אולי בגלל אופיו הסוער והחשש מתגובת הציבור ליווה אותו כל אותה עת שומר אישי). במספר פעמים כאשר הוא ממנה ועדות התיעצות הוא מתעלם מהמלצותיהן ומבצע את שנראה לו, כמו, התעלמותו מהמלצות הועדה לבחינת הסוגים השונים של תלושי המזון.
רומקובסקי הוא מנהיג ריכוזי, הוא נוכח בכל מקום, מתערב בכל קונפליקט ובכל משבר שפורץ ברסורטים בין ההנהלה והעובדים. הוא מבקר ברסורטים מבצע מיון של עובדים שזקוקים, להבנתו, להבראה, הוא לוקח חלק, באופן אישי, במבחני הסמכה מקצועיים לפועלים צעירים.
מיד לאחר ה"שפרה", כשהגרמנים ביטלו את משרד הרבנות בגטו וביטלו כל צורה של פולחן דתי, הכולל נישואין, הוא עורך טקסי נישואין אזרחיים. ב-9 במאי 1943 יש דיווח שהוא ערך גם טקס חליצה.
[71]
לרומקובסקי, שהיה חשוך ילדים והיה בעברו גם מנהל בית יתומים, הייתה רגישות רבה לילדי הגטו. הוא השקיע רבות בטיפול בילדי הגטו, הקים את מושבת הילדים במרישין , דאג ליתומים ועשה כל מאמץ למצוא להם הורים מאמצים.
ה"שפרה" מהווה נקודת מפנה באוטונומיה של הגטו ובמעמדו של רומקובסקי. הפיקוח הישיר על כל ענייני הפנים בגטו עבר לידי ביבוב, אהרון יעקובוביץ והרשות לניהול הגטו בראשות אנשי אמונים של הגסטאפו, דוד גרטלר וכשזה נעצר מונה תחתיו מרדכי קליגר. רומקובסקי, על אף שהיה איש של כבוד ואגו, השלים עם הגזרה והמשיך בפעילותו לצידו של דוד גרטלר והאחד הופך להיות ה"צל" של השני, לכל אחד מהם היה את האנשים שלו על המחויבויות המיוחדות אליהם ועל כך נכתב בכרוניקה: "תחילה חילק הנשיא ל'אנשיו' מנות מתאימות וכנגד זה הקדיש גם דוד גרטלר תשומת לב ראויה ל'אנשיו' הוא.....הרי לפנינו שינוי גרסה נחמד למימרה הנושנה: 'אם תכה את היהודי שלי, אכה אני את היהודי שלך' בגטו ניתן לומר: נותן אתה ליהודי שלך, אתן אני ליהודי שלי. אלא שכה רבים היהודים, אשר אינם לא שלי ולא שלך, ועל כך יש להצטער."
[72]
לסיכום, דמותו של רומקובסקי כפי שבאה לידי ביטוי בכרוניקה, היא דמות מורכבת ובמידה מסוימת טראגית, בצד יכולת מנהיגות וכושר ביצוע יוצאי דופן מתגלה אדם כוחני, לעיתים גס רוח, ריכוזי ומידה מסוימת של מגלומניה.
מנגנון הגטו
חלק בלתי נפרד ממעגל העבודה, כפי שנתפס על ידי רומקובסקי, היה מנגנון הניהול של הגטו, מוסדות הציבור ומנגנון הניהול במפעלים. מתוך כוונה למצוא לכל תושב בגטו תעסוקה הלך המנגנון ותפח, להלן מספר העובדים ששרתו במנגנון הגטו במהלך קיומו:



חלק מרכזי ממנגנון הגטו היה שירות הביטחון שמנה 1,111 איש בנובמבר 1942 . שירות הביטחון כלל את: משטרת הסדר, שירות הסגר, אבטחת בתים מפני דלקות, מכבי אש, מנקי ארובות והסוהרים בבית הסוהר.
משטרת הסדר שמנתה באפריל 1943 630 איש הייתה מחולקת לחמש תחנות אזוריות. בשלב מסוים פורקה התחנה החמישית שהייתה במרישין והיא אוחדה עם התחנה הרביעית. מחלקת הסדר מנתה שלוש זרועות: מחלקת חקירות, מדור תברואה ועד לינואר 1943 מדור לפיקוח מחירים. בכיכר שוק בלוטי, שם הייתה מנהלת הגטו, היה משמר משטרתי שהיה בקשר מתמיד עם תחנה משטרתית שהייתה באזור הגרמני של העיר.
בנובמבר 1942, עקב העובדה שבגטו הסתובבו יתומים רבים ורוב המבוגרים עבדו ברסורטים, הקים רומקובסקי חטיבה של נשים במשטרה. הקריטריונים לקבלה למשטרת הנשים היו בוגרות גימנסיה שעמדו בבחינות בגרות. ב-26 בנובמבר 1942 נכתב בכרוניקה על השוטרות: "קרוב לוודאי, שהחיים יחשלו אותן, כפי שחישלו את חבריהן הגברים אשר אף נעשו גסי רוח ואכזריים יותר, מאשר תבעו זאת מהם תנאי החיים"[73] במרס 1943, חמישה חודשים לאחר הקמתה, הוחלט לפזר את משטרת הנשים.

כיצד מעבירים מידע בגטו?
רומקובסקי נדרש להיות בקשר מתמיד עם תושבי הגטו כדי להעביר להם הוראות, הנחיות ומסרים. המידע עבר בגטו במספר דרכים, החל מה-7 במרס 1941 ועד ספטמבר, באותה שנה, הופיע עיתון הגטו "גטו צייטונג" שהיה ביטאונו הרשמי של ראש מועצת היהודים. בעיתון הופיעו הודעות שונות, דינים וחשבונות ומאמרים. עד לסגירת העיתון יצאו 18 גיליונות.
דרך אחרת להעברת מידע בגטו היא כרוזים, הכרוזים נתלו ברחבי הגטו והם היו ממוספרים לפי סדר עולה. בגטו הייתה מערכת טלפונים פנימית שבאמצעותה גם הועברו הוראות והנחיות, רומקובסקי רטן על שהאנשים עושים בטלפון שימוש לצרכים פרטיים. הדרך המהירה ביותר להעברת ידיעות היא שמועות וכך נכתב בכרוניקה: "שום טלגרף אלחוטי לא פעל ודאי במהירות ויעילות כה רבה, ללא תקלות והפסקות כפי שעשה זאת טלגרף הלחישות של הגטו"
[74]



מה ידעו בגטו על הנעשה מחוץ לגדרותיו?
גטו לודז' ידוע כאחד הגטאות המבודדים. כדי לבטא את ה"ערפל" ששרר בגטו אצטט את הנכתב בכרוניקה ב-10 במאי 1942: "השעונים בגטו מתקדמים בקצב שונה, את הזמן האמיתי אין איש יודע, ועל כן לסטיה של 45 דקות אין כל ערך."
[75] בכל זאת לגטו דלף מידע. נשאלת השאלה מה ידעו בגטו על הנעשה מחוץ לגדרותיו?
בסוף יוני 1941 הגיעו לגטו דיווחים על פלישת גרמניה לברה"מ.
ב-10 באפריל 1942 הגיעו לגטו ידיעות על גירוש יהודים מגטו לובלין. יומיים מאוחר יותר, ב-12 באפריל, הגיעו ידיעות ראשונות על גורל המגורשים מגטו לודז', הידיעות דיווחו שהמגורשים הגיעו למחנה שמצוי באזור הגובל בעיר קולו, אשר שמה הוסב לווארטבריקן ושבמחנה שוכנים 100 אלף יהודים (מכאן ניתן היה להבין בגטו שבנוסף ל-44 אלף המגורשים מגטו לודז' רוכזו במחנה יהודים מערים אחרות). השמועות אומרות שאספקת המזון במחנה "למופת" ושהכשירים לעבודה מועסקים בשטח המחנה בתיקון כבישים ועבודות שדה. (את המידע השיקרי הפיצו בלודז' מפקדי חלמנו.)
תושבי פביאניצה שהגיעו במאי 1942 לגטו דיווחו שבכפר דומברובה, שנמצא 3 ק"מ מפביאניצה, הוקמו מחסנים לחפצים משומשים. בין הבגדים שהגיעו לשם נמצאו שטרות רומקי. "נקל להסיק מכך כי הגיעו לשם גם בגדים של מגורשים מהגטו המקומי."
[76] ביולי 1942 הגיעו לגטו לודז' פליטים שדיווחו כי לאחרונה טוהרו כל הערים והעיירות של ורטה-גאו מיהודים.
ב-27 ביולי 1942 הגיעו ידיעות על גירושים המוניים מגטו וארשה ועל התאבדותו של צ'רניאקוב. באוקטובר 1942 הגיעו לגטו לודז' 11 פליטים מגטו וארשה ואלו דיווחו, כפי שנרשם בכרוניקה "שמתוך 600,000 יהודי וארשה שרדו לא יותר מאשר כ-30,000. למרבה הצער, לא ניתן להשיג מידע מהימן."
[77]
על פי הכתוב בכרוניקה נראה כי בקיץ 1942 היו כבר ידיעות בגטו על הנעשה במחנה ההשמדה חלמנו. פליטים שהגיעו לגטו באוגוסט 1942 דיווחו על מקרים טרגיים בזדונסקה וולה, סיפורים אלו השרו אווריה של חוסר ביטחון בגטו.
בנובמבר 1942 מדווח כותב הכרוניקה שמהמכתבים שמגיעים לגטו נובע שכמעט כל הריכוזים היהודיים חוסלו להוציא מספר קטן של מרכזי תעשיה.
בניגוד לידיעות הפסימיות, חוזרים, מעת לעת, לגטו אנשים שנשלחו למחנות עבודה. בינואר 1943 חזרו לגטו 21 אנשים שנשלחו לעבוד בבית חרושת לסוכר, מצבם טוב מאד. במרס אותה שנה חזרו 79 גברים ממחנה דומברובקה: "הם נראים טוב, מלובשים כהלכה והם שבחו מאד את הכלכלה במחנה זה."
[78]
ב-6 ביוני 1944 הייתה התרגשות גדולה - בין תושבי הגטו הגיעו ידיעות על פלישת בנות הברית לנורמנדיה. ב-22 ביולי רומז כותב הכרוניקה על "מאורעות, אשר בסופו של דבר מזעזעים את העולם כולו ואינם יכולים כמובן שלא להשפיע על הגטו."
[79] הכוונה, כנראה, לנסיון ההתנקשות בחייו של היטלר.
נשאלת השאלה כיצד הגיע המידע? המידע הגיע באמצעות פליטים או אנשי הגטו שנשלחו לעבודות מחוץ לגבולות. אני מניח שמידע מסוים הגיע לרומקובסקי באמצעות מגעיו עם הגרמנים. מעת לעת הגיעו לגטו עותקים של העיתון "ליצמשטאטר צייטונג" שהיו מוברחים דרך גדרות הגטו ומשם התקבלת תמונה מסוימת על הנעשה בעולם ובחזית.
מקור מידע נוסף היו מאזיני רדיו לא חוקיים שהיו בגטו. ב-7 ביולי 1944 נעצרו שתי קבוצות של מאזיני רדיו בחשאי שעסקו בהפצת ידיעות רדיו בתוך הגטו. לקבוצה האחת השתייכו החזן משה טפל, אלטשולר ובנו, יעקב שלמה רדליך וחיים נתן וידבסקי. הקבוצה השנייה מנתה חמישה מבני משפחת וקסלר, מכשיר הרדיו ששימש אותם הורכב בגטו על ידי טכנאי יהודי מחלקים שהוצאו בגנבה מבית הקריפו. המכשיר לא נתפס והוא נמצא כיום בבית לוחמי הגטאות. גם לאחר תפיסת שתי הקבוצות היו בגטו מספר מקלטי רדיו שבעזרתם שמעו המאזינים תחנות רדיו חיצוניות ומהם הם למדו על העולם החיצון והנעשה בחזית.
[80]
מכל הנאמר לעיל ניתן להתרשם שהיה בגטו "ערפל" רב על הנעשה בפולין ובחזית, יחד עם זאת, לאט לאט, התבררה התמונה. בצד הידיעות המדאיגות, הגרמנים ניסו לטשטש את התמונה בהחדרת ידיעות כוזבות והעברת מכתבים אופטימיים מהמגורשים. בנוסף, מעת לעת חזרו אנשים שעבדו מחוץ לגבולותיו וסיפרו על תנאי חיים סבירים.

חיי תרבות, דת ושעות פנאי
על אף המצוקה, הרעב והסבל, התשוקה לחיי תרבות לא דעכה. בגטו התקיימו קונצרטים, הצגות, עצרות ספרותיות ופעילות תרבותית רבה. מקהלת "אגודת הזמיר" הידועה של לודז', בשנים שלפני המלחמה, המשיכה להתקיים בגטו אולם לא לאורך זמן. בין הפליטים שהגיעו ממרכז אירופה הגיעו עשרות אומנים ומבצעים מוכשרים, פסנתרנים, זמרים, ציירים, ושחקני במה. בדיווח מדצמבר 1941 נאמר שלגטו הגיעו 60 מוסיקאים, זמרים ושחקני במה ו-10 ציירים אומנים.
על היקף הפעילות התרבותית ניתן ללמוד מהנתונים שפורסמו ביום האחרון של שנת 1941, את שנת 1941 חתם בית התרבות בקונצרט ה-100 במניין. מלבד 100 קונצרטים, העלה בית התרבות, אשר נוסד ביום 1 במרס, 85 פעמים הצגות רביו. בשנת 1941 התקיימו בבית התרבות שני מופעים מיוחדים למען ילדים: האחד אורגן בידי מחלקת בתי הספר בחג פורים, השני-בידי הנהלת מרישין, בחודש אוגוסט, בשם 'חגיגת הקיץ'.
עד מבצעי הגירוש של שנת 1941 הייתה פעילות תרבות קבועה בגטו, קונצרטים, הצגות שאורגנו על ידי הנהלת בית התרבות, הכניסה הייתה כנגד תשלום. לאחר גירוש ספטמבר 1942 פסקו חיי התרבות הסדירים בגטו ובית התרבות חוסל. הצוות האומנותי התפזר בין המחלקות והרסורטים השונים. לאחר תקופת התאוששות ולרגל חגיגות יובל להקמתם של המחלקות והרסורטים ערכו הללו ערבים ססגוניים והצגות רביו, חלקם באולמות שלהם וחלקם שוב בבית התרבות. הצלחתו של רביו אחד נתנה דחיפה לרביו הבא וכך פשטה בגטו קדחת הרביו, במרוצת 1943 הצגה רדפה הצגה. הייתה זו הזדמנות לתושבי הגטו "להתרחק מהאווירה הקודרת של בית האסורים, לפטפט שוב באולם הכניסה לבית התרבות, לפלרטט, להציג שמלה חדשה ותסרוקת נאה, הרי זה צורך אנושי שלא ניתן לדכאו"
[81]
באפריל 1943 הורה רומקובסקי להגיש לו את הטקסטים של הרביו לביקורת מקדימה עקב ביקורת ששולבה בתוכנם נגדו. חודשיים מאוחר יותר אסר רומקובסקי את הצגות הרביו, על פי כותב הכרוניקה, על רקע פוליטי.
בצד פעילות תרבותית ממוסדת התפתח בגטו פונקלור עממי. הרשקוביץ, שזכה לכינוי 'טרובדור הגטו', היה מלחין פזמונים אקטואליים שהיו למעשה ביטוי לקול ה"אופוזיציה" של הגטו, הוא חיבר שירים על הגרמנים, על תלאות יהודי הגטו, על נשים המטיילות בסמטאותיה של בלוטי, כשהן לבושות מכנסיים. הרשקוביץ, שהיה בעברו חייט, הלחין את הפזמון הידוע והאקטואלי בשם 'רומקובסקי חיים' ומביצועיו התפרנס חודשים אחדים. מספרים שאפילו הוא זכה לקבל תרומה של 5 מארקים מידי רומקובסקי בעצמו. אחד מפזמוניו הוקדש לארגון מחדש של המטבחים הציבוריים. להרשקוביץ היה שותף, קרול רוזנצווייג, פליט מווינה, שהיה מלווה אותו בפריטה על גיטרה או קתרוס והשניים היו מופיעים בפני הקהל ברחובות הגטו או בזמן ההפסקות במקומות העבודה השונים.
ביוני 1942 בגטו רעב למלה המודפסת: "עד כמה כמהים בני-אדם לספרים ניתן לקבוע, כאשר מתבוננים בתורים לאורך קילומטרים בספריית ההשאלה של זונברג."
[82] מחיר מנוי חודשי בספריה הוא 2 מארקים. לאחר השילוחים של שנת 1942 נשארו בגטו ספרים רבים, נאספו כ-30,000 ספרים, הם מוינו ואוחסנו ובגטו הוקמה סיפריה נוספת.
נעילת בית התרבות ב-24 בנובמבר 1943 גזלה מהגטו את השרידים האחרונים של חיי חברה ותרבות. אולם, עקשנות התושבים והצמא לתרבות ובעיקר למוסיקה גרמו לכך שלאט לאט צצו, אמנם רק בשביל עילית מסוימת, מרכזים קטנים, בהם מטפחים את המוסיקה, משמיעים מוסיקה קאמרית ושרים. מלבד זאת, קמים חוגים קטנים בהם משוררים וסופרים קוראים יצירות , קריינים משמיעים קטעים ישנים וחדשים מספרות העולם. "כך מציל הגטו משהו מחיי הרוח שלו בעבר".
[83]
קיצם של חיי המוסיקה בגטו היה ב-17.1.1944 עת נדרשו תושבי הגטו למסור את כל כלי הנגינה שהיו ברשותם וכך נכתב: "באופן יוצא מן הכלל אין גזירה זו פוגעת אמנם בקיבתם של אנשי הגטו, אולם משקלה אינו קל יותר. דיווחנו לעתים תכופות שהגטו צמא לחיי תרבות, עוסק במוסיקה במידה מצומצמת בחוגים פרטיים קטנים. עכשיו ייעלם גם אות שריד אחרון של קורת רוח. ....בטהובן, מוצארט, שופן, שומאן, ייאלמו בגטו לתמיד. ברחוב לא יורגש הדבר, החיים הקשים ימשיכו לזרום ולייסורי הרעב והכפור יתוסף עוד הרעב למוסיקה שאין להשביעו."
[84]

חיי הדת בגטו - בספטמבר 1939 נסגרו בתי התפילה, התפילה בציבור פסקה אלא רק לאחר אישור מוקדם של רומקובסקי. ניתנה הוראה לפתוח בתי עסק יהודים בשבת. לאחר הגירושים של אביב 1942 הופסקו חיי הקהילה הדתיים באופן אוטומטי. על פי הוראות פנימיות, חרדים נאלצו לגזוז את זקניהם ולבצע שינויים מתאימים בבגדיהם. סידורי כשרות לחג בפסח פסקו, השבת פסקה להיות יום מנוחה והיום החופשי היה יום א'.
יום הכיפורים בספטמבר 1942 היה יום עבודה רגיל בגטו, דווקא באותו יום זכו תושבי הגטו לארוחה טובה ומזינה.
עד "השפרה" היו הגרמנים מתיחסים בסובלנות יחסית כלפי היהודים, בחגים היו נציגים גרמנים נוכחים בעת עריכת תפילות. מיד לאחר "השפרה" נאלצו היהודים לעבוד בשבתות וחגים. השלטונות הגרמניים אסרו על פעילותו של חבר הרבנים בגטו (למעשה בוטל משרד הרבנות בגטו) ובכך הם ביטלו כל צורה של פולחן דתי, כולל נישואין, אשר נערכו מאז והלאה על ידי רומקובסקי. החל מסוף אוקטובר רומקובסקי ערך אישית את טקסי הנישואין.
ביום כיפור בשנת 1943 שבת הגטו מעבודה בזכות רומקובסקי שהצליח, במשא ומתן עם ביבוב, לשכנע אותו להעתיק את יום המנוחה מיום א' לשבת. "למרות שאנשי הגטו צמים זה שנים מעל למידה הרי בכל זאת יצום מחר רוב האוכלוסיה את צום יום הכיפורים. אמנם אין מראה הגטו שונה בהרבה מאשר כרגיל. בעבר הורגשה בחגים הגדולים, ובעיקר בליל כל נדרי, התכונה הרגילה של עיר יהודית. אנשים מאושרים אצו רצו לברך איש את רעהו, מיהרו מדירה לדירה לאחל 'שנה טובה' או 'גמר חתימה טובה'. עכשיו מתנהל הדבר תוך עייפות מסוימת, בשקט אך אולי דווקא משום כך-בלבביות רבה יותר. מכרים עוצרים זה את זה ברחוב ומחליפים לחיצת יד אלמת. "
[85] ולגבי היום עצמו ועל האווירה המיוחדת של יום כיפורים זה כותב אוסקר רוזנפלד מכותבי הכרוניקה "אלפי תחינות, מלוות אנחות וזכרונות, עלו מחדרי התפילה ומן הדירות ביום הכיפורים של שנת 1943. תפילת הזכרת נשמות העלתה את זכרון המתים על קידוש השם בגטו. רשימתם ארוכה מדי, משנוכל לקרוא בשמות כולם. ארבע שנים האחרונות הגדילו את בית העלמין במרישין ביותר מ-30,000 גוויות, מספר שאין לו אח ורע בעולם כולו. אולם דווקא אותה אווירת יום כיפור חשפה כבמעשה קסם את היופי היהודי החבוי עדיין בקרב אחינו ואחיותינו."[86]

שעות פנאי בגטו - כמו שניתן להבין רוב שעות היום תושבי הגטו עבדו ובשעות הנותרות עסקו בשרידות, המושג שעות פנאי הוא מושג נדיר ובכל אופן היו גם כאלה, נשאלת השאלה מה עושה יהודי במעט שעות הפנאי שיש לו? המקום היחיד אליו ניתן לברוח מהצפיפות, הליכלוך ושיגרת היום היה מרישין. בשל אופיו הכפרי, מרישין הפך להיות מוקד לבילוי ביום המנוחה. ביוני 1943 נכתב בכרוניקה "יום חמים ונהדר הוא יום א' 6 ביוני. הטבע קיים כאליו למען הכל ואנו, כביכול, לא נמצאים בגטו, והמונים זורמים למרחב ולירק של מרישין. המשטרה הייתה חייבת להזכיר למטיילים, שבין השעות 10-9 בערב עליהם לחזור לדירותיהם המחניקות אשר ב'כרך'."
[87]
בגלל אופיו של המקום הקים רומקובסקי ביולי 1941 בית מרגוע לפקידי הקהילה. פרויקט בתי המרגוע הורחב ביולי 1942 לפועלים ופקידים שהיו זכאים לשבעה ימי נופש. עקב הרעב, באותה תקופה, ניתנה לזכאים אפשרות לבחור תלוש מזון נוסף במקום שבעה ימי נופש. במאי 1943 היו כבר במרישין שמונה בתי מרגוע, מידי שבוע היו יוצאים ל"נופש" כ-500 איש, פקידים ופועלים. במציאות החיים שנוצרה בגטו הייתה גם פרוטקציה "אנשים בודדים מקבלים את אישורי השהייה במעון מן הנשיא אישית, בעת ראיון עמו."
[88] בחלק מבתי המרגוע מתארחים ילדים, הגברים והילדים מקבלים בתקופת הנופש מזון, מהמשובח ביותר מן המצוי בגטו "עריכת השולחנות היא ללא דופי וכן גם הגשת הארוחות, כך שלכל אורח יש רושם, שהוא שוהה בבית-הבראה מחוץ לגטו."[89]
ואם עסקנו בילדים, חלק בלתי נפרד מעולם הילדים הם הצעצועים, בעולם הנורלמלי הילדים מקבלים צעצועים מהוריהם, ילדי הגטו אינם זוכים לאושר כזה. הם חייבים להתקין לעצמם את הצעצוע במו-ידיהם. משאריות של קופסאות סיגריות ושאר דברי פסולת.

פני הגטו
החל מאמצע שנת 1943 משלבים כותבי הכרוניקה, מעת לעת, בדיווחים היומיים שעיקרם נתונים יבשים על הנעשה בגטו, פרק של "כתבות צבע" שהם קוראים להם "אספקלריה קטנה של הגטו". בפרק זה הם מכניסים את נקודת המבט האישית, ברוב המקרים מתובלת בציניות, על הנעשה בגטו, בחרתי להביא מספר דוגמאות.

על הגטו בתום יום העבודה - "בשעה חמש אחר הצהרים, כאשר האנשים-ילדים וזקנים, גברים ונשים בגיל העמידה-מסיימים את עבודתם ברסורטים, נראה הגטו כעיר תעשייתית. שערי בתי-המלאכה נפתחים לרווחה והמוני אנשים מזי-רעב ובלויי סחבות יוצאים לרחובות. ......אולם בין האנשים המדולדלים והקהים, בתוך ההמון המסכן של הגטו, נראות פה ושם גם דמויות לבושות היטב, לרוב בנות צעירות ונאות, ששערן סרוק ומסולסל, צפורניהן עשויות וגופן ענוג, מעוגל מלפנים ומאחור, בעל צורה, אלא שלרוב הבנות הנאות הללו יש כרס עגולה ובולטת ובכך ניטל הרבה מחינן, שאין עליו עוררין. אותן הכרסות הבולטות הן ללא ספק תוצאה של התזונה, של המים בתפוחי האדמה, בסלק ובחסה. אפילו בנות שתים עשרה נראות תכופות כנשים הרות."
[90]

תכשיטים בגטו - נשים עונדות בעיקר סיכות עם סמלי הגטו. לפעמים עונדים סיכה עם השם הפרטי. התליונים עשויים לרוב בצורת מגן דוד בדגמים שונים. נושאים ואובייקטים המאפינים את הגטו כמו הגשרים גם הם מופיעים תכופות על אבזמים או על סיכות קישוט. גברים ונשים עונדים טבעות כסף עם תחריטים על נושא הגטו. צעירים נושאים לעתים קרובות סמלים שונים על דשי מעיליהם יחד עם מגן דוד. מתנה מאד מקובלת היא נרתיק סיגריות עם סמלי המחלקות או הרסורטים השונים.
[91]

קיץ במרישין - "הרי כמעט כל 'אנשי השררה' עברו לעונת הקיץ למרישין והתהווה שם מעין עולם קטן בפני עצמו. האנשים חיים שם כמעט כמו בקייטנה, בחווילות פרימיטיביות קטנות או גדולות יותר. זוהי עונת קטיף הדובדבנים, בכל מקום רואים ילדים על העצים והם קוטפים דובדבנים ישר לתוך פיהם או לסלסילות. השנה מצויים עצים רבים מאד, עמוסים לעייפה תפוחים ואגסים, הן במרישין והן במרכז הגטו. הפרי היקר נשמר יומם ולילה."
[92]

על פגיעות בחוק - "בגטו אין לפשע אותו אופי כללי. כאן התפתחה בכורח הנסיבות שיטה, שאינה נוקטת באלימות, אלא אך ורק בתחבולות, בטכסיסים ובעורמה.בתשעים מתוך מאה מקרים עניין לנו בגנבת מזון, כלומר לשם השקטת הרעב. ...עם מקומות הפשע נמנים בעיקר מגרשי הירקות ותפוחי האדמה-שלא להזכיר את חנויות המכולת שם זבן פלוני או אלמוני מנצל לרעה את מעמדו על ידי סחיבת כמויות זעירות של מצרכי מזון, כגון סוכר, ריבה וכד'. כאן לא דרושה שום תושיה אלא רק היעדר מסוים של מעצורים. ...אפילו הפיקוח החמור ביותר נידון לכישלון, שכן הממונה על ביצוע החוק הוא עצמו עבריין. המשגיח הוא השותף לדבר עבירה....ביום אחד ויחיד באים שישה מקרים של גנבת תפוחי אדמה לפני המדור המיוחד. שישיה מקרים, אך ביסודו של דבר מניע אחד:רעב!...בית הדין מחמיר יותר, הוא יותר נאמן לסעיפי החוק. אך חיי הגטו אינם רוחשים כבוד, לא למשטרה ולא לבית-הדין. הגטו יוצר לעצמו חוקים משלו, גם אם הם מובילים למעצר או לעבודת פרך בהובלת הצואה."
[93]

על בעלי החיים, "זכות יתר לחתולים" - בגטו אין חיות בית, לעומת זאת, אנשים מעטים רשאים להחזיק חתול והם בעלי חנויות שהיו נקודות חלוקת מזון. תפקיד החתולים השמדת עכברים, כותב הכרוניקה קורא להם בציניות רסורט החתולים. בתמורה לעבודתם מקבלים החתולים 1 ק"ג בשר לשבוע, בינואר 1944 לא הגיע בשר לגטו וכך נכתב "כעת גם אין בשר בשביל החתולים האמיצים. ראשיהם שמוטים והם גוררים בעצב את זנבותיהם. זהו מראה המעורר רחמנות. החתולים אינם נוגעים בשום מזון אחר וגוועים לאט לאט. ....גם הם נאלצים עכשיו, בינואר 1944 לקחת חלק בגורלם של אנשי הגטו ולרעוב יחד עמהם. לפי חוקי הגטו כולם שווים: האדם והחיה. לאכול לשובע אינו נורמה, אלא מצב חריג. זכרו זאת, חתולי חנויות המכולת!"
[94]

על גירושים ורעב - על ימי הגירוש של פברואר ומרס 1944 כתב אוסקר רוזנפלד את הקטע "מסחר בבשר בני-אדם" "ימי גירוש אלה דמו בפרטים רבים לימי ספטמבר 1942 הזכורים לשמצה ומי שיש לו רק מעט דמיון וזכרון יכיר בכך, שימים אלה מסמלים את מהות הגטו בליצמנשטאט: אימה ורעב בפעולתם ההדדית! (ההדגשה במקור) ציד בני אדם חשף את כל היצרים, הטובים והרעים כאחד. ....תושבי הגטו, 'הפועלים' אשר נועדו לשילוח נצודו כחיות ביער....הדבר נמשך שלושה שבועות. שלושה שבועות ארוכים של אימה. אולם אפילו במצוקה הגדולה ביותר מצאו בני בליעל מעטים מוצא: הם שלחו ממלאי מקום. למרות שעזיבת הגטו נחשבה כמסע הכרוך בסכנת מוות, הם מצאו אנשים, אשר היו מוכנים לנסוע במקומם. המחיר, התשלום, היה: שני כיכרות לחם וקילוגרם אחד סוכר או מוצרי מזון אחרים בשווי של שני אלה. תמורת שני כיכרות לחם וקילוגרם סוכר צעדו היהודים בפברואר 1944 לעבדות, אל הלא נודע ואולי לאבדון...כה גדול היה הרעב, כה רב היה הבולמוס להשקיטו. 'בחוץ לא יכול להיות גרוע יותר', חשב המועמד לחילופין ובינתיים אוכל ימים אחדים לחם לשובע. כאשר האימה, הרעב והמצוקה עוברים כל גבול, שקולים שני כיכרות לחם וקילוגרם אחד סוכר כנגד חיי אדם. הפסיכולוגיה של איש הגטו מעמידה בפני המדע בעיות שלא היו ידועות עד עתה."
[95]

על המוות והיאוש בגטו - אוסקר רוזנפלד כותב ב-22 ביוני 1944, בימים האחרונים של הגטו, את הקטע המצמרר הבא שנקרא 'מאוחר מדי' "דברים רבים בגטו באים מאוחר מדי. אנשים חולים, נפוחים, עם חוסר סיד בעצמות, או הסובלים ממיחושים אחרים, משתדלים להשיג מזון טוב יותר, ויגנטול, שמן דגים. לפני שיקבלו סם-מרפא כזה, הרי הם אבודים ולא ניתן להצילם. 'מאוחר מדי, אין יותר מה לעשות' אומר הרופא ונד בראשו. אולם 'מאוחר מידי' אינו תקף רק בצד היהודי.
הקריפו מחפש אחר משפחת שמולביץ, בת 11 נפשות. הם מקישים על הדלת, פורצים אותה ושואלים את הדייר:
'האם כאן גר שמולביץ'?
'היה גר. עכשיו אני כאן, דוד בוטבין. אני מתגורר בדירתו של שמולביץ'.
מרדכי שמולביץ'?שואל הפקיד.
'נפטר'.
'לייזר ושרה שמולביץ'?
'גורשו'.
'יענקל?'
'השליך עצמו מחלון. מת'.
'חווה שמולביץ?'
'גורשה'.
'משה שמולביץ, בן 15?'
'נורה למוות ליד גדר התיל'.
'שני אחים, ברוך והירש?'
'ניספו בבריחתם לוורשה'.
'יוסף, בנו של ברוך?'
'אינני יודע, הוא לא נכנס כלל לגטו'.
שני הפקידים סוקרים את החדר. תמונה עלובה. למשפחת שמולביץ אין זכר. אחד עשר איש היו ואינם. אין מה לעשות. המתים אינם יכולים לספר, היכן הוסתרה במקרה זה 'החבילה'. אילו היו האדונים באים מוקדם יותר, אולי היו מגלים דבר-מה מן הרכוש היהודי, שהופקע רשמית לפי חוקי הרייך.
מאוחר מדי. המוות שם את השלטונות ללעג ולקלס. לנוכח המוות אפילו היד הזריזה ביותר היא חסרת אונים."
[96]

על פרוטקציות ומסחר בבני אדם - ערב חיסול הגטו נכתב הקטע "המנהלים כסוחרים בבני אדם". בגירוש של יולי 1944 נדרשו מנהלי הרסורטים להקצות אחוז מסוים מבין העובדים ברסורט לטובת הגירוש, להלן תאור שיחה אופינית בין שני מנהלי רסורטים: "מסחר הקלירינג בבני-אדם משגשג. זו הזדמנות מצוינת למנהל להפטר מאנשים לא אהודים. לרוב מסדרים את העניין בטלפון.
מנהל מכבסה I מתקשר עם מנהל בית-חרושת לטקסטיל: מועסק אצלך ה' פלוני, האם הוא מופיע ברשימתך?'
'לא!'
'האם אתה זקוק לו מאוד?'
'כן!'
'חבל!'
'וכי מדוע ?'
'ברצון היית כולל את אשתו ברשימה!'
אך למנהל בית החרושת לטקסטיל יש רעיון: 'אם תסכים לא לשבץ את גברת אלמונית ברשימתך, אזי אני אכניס את פלוני ברשימת מילואים ותוכל גם אתה לרשום עוד את אשתו'.
העסקה נעשתה.
עוינות אישית כלשהי והנה נחתם גורלם של בני-אדם.
אלא שפלוני דואג להשיג לעצמו 'פלייצעס' (פרוטקציה ביידיש) והוא ניצל. אך אשתו נמצאת כבר ברשימה וכעת מתחיל מאבק מחדש. אין לבטל את העסקה לחלוטין, מכיוון שתמורת גברת פלונית שוחררה גברת אלמונית. העניינים מסובכים מעט לקורא הנדהם של דור העתיד. אולם אנו היהודים בקיאים במסחר ומדוע לא נבין גם במסחר בבני אדם. קשה לתאר את כל הגוונים, כל האפשרויות כל מעשי הנבלה העולים במדמנה זו. על מרבית הטרגדיות שמקורן בשרירות לב מכסה מסך רב-חסד."
[97]

ארועים חריגים בחיי הגטו
הוצאות להורג - ב-19 בינואר 1942 הוצא להורג ד"ר אורליך שולץ, משפטן במקצועו, שהגיע לגטו מפראג. בדרכו לגטו נתקף ד"ר שולץ בטירוף והעליב שוטרים גרמנים שליוו את המשלוח.
ב-22 ביולי 1942 הוצאו להורג שני גברים, תושבי הגטו שנשלחו לעבודות בפוזנן וניסו לברוח משם.
ב-13 בספטמבר 1943 הוצא להורג יצחק בקרמן שהיה פועל ברסורט לעבודות עור ורצענות ונתפס גונב מעט שאריות עור כדי לעשות מהן שרוכי נעלים, הוא הוצא להורג בתלייה בנוכחות אשתו ושני ילדיו.

No comments: