Wednesday, February 21, 2007

אדם צ'רניאקוב

יומן גטו וארשא מאת אדם צ'רניאקוב
רקע על אדם צ'רניאקוב
1. נולד ב-1880 בוארשה. בוגר המחלקה לכימיה של הפוליטכניון בוארשה, השתלם בדרזדן כמנדס תעשייה.
2. צ'רניאקוב החל בפעילות ציבורית סמוך למלחמת העולם הראשונה כעסקן בין בעלי מלאכה והיה אחד האישים המרכזיים של ציבור בעלי המלאכה במשך כשלושים שנים.
3. במשך השנים שימש צ'רניאקוב גם כמורה בבתי ספר מקצועיים של הקהילה היהודית בוארשה.
4. צ'רניאקוב היה חבר אגודת המהנדסים היהודיים בוארשה, ארגון שנחשב בזמנו מעוז המתבוללים אולם הוא הצטרף למחנה היהודות הלאומית בגוש המיעוטים שקם כנגד המזימה הפולנית לדחוק את רגלי המיעוטים מן הזירה הפארלמנטרית.
5. בשנים 1934-1927 היה צ'רניאקוב חבר מועצת עיריית וארשה כנציג בעלי המלאכה ברשימת הגוש היהודי הלאומי והיה חבר בוועדה לפיתוח העיר. הוא נבחר לסינאט הפולני ב-1931 אולם באותה עת הסינאט והסיים פוזרו על ידי ממשלת פילסודסקי, עוד לפני שהם התכנסו לישיבתם הראשונה.
6. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נתמנה צ'רניאקוב להנהלה הקרואה של הקהילה היהודית בוארשה כנציג בעלי המלאכה. הוא היה יו"ר מחלקת החינוך של הקהילה. (ב-1936 נערכו בחירות בקהילה היהודית בוארשה, תוצאות הבחירות לא היו לפי רוח הממשלה, על כן היא פיזרה את המועצה שנבחרה ומינתה את מאוריצי מייזל לראש הקהילה ולידו כמה עוזרים, ביניהם צ'רניאקוב)
7. ב-23 לספטמבר 1939, בימי המצור על וארשה, קיבל צ'רניאקוב מסטאז'ינסקי, ראש העיר וארשה, מינוי כיו"ר הקהילה לאחר שהיו"ר מאוריצי מייזל נמלט מוארשה מייד עם פרוץ המלחמה. כל משך כהונתו רשם צ'רניאקוב בפנקסים רשימות על מה שקורה בגטו. שמונה מתוך תשעה פנקסים נמצאו, הפנקס החסר הוא פנקס 5 שסוקר את הארועים בין ה-14.12.1940 וה-22.4.1941. על היומן כותב במבוא ד"ר יוסף קרמיש, ד"ר להיסטוריה מאוניברסיטת וארשה, ממקימי הוועדה ההיסטורית היהודית שקמה בפולין מיד לאחר סיום המלחמה ובהמשך היה מקים הארכיון ב"יד ושם", את הדברים הבאים: "עיקר ערכן של הרשימות הוא בדיוקן, העובדות הנמסרות בהן הן מדויקות, מגובשות, ובדרך כלל אין לערער עליהן. המחבר קובע תאריכים של ארועים שונים ומביא מספרים מדויקים."
8. בסוף המבוא כותב ד"ר קרמיש כי בכל תקופת כהונתו כיו"ר היודרנאט היה מוכן אצל צ'רניאקוב רעל ציאן-קאלי למקרה שיקבל פקודה הנוגדת את מצפונו. לפני שבלע את הרעל כתב צ'רניאקוב עוד שתי פתקאות, אחת להנהלת היודנראט והשנייה לאשתו. בפתקה הראשונה הודיע, שביקר אצלו באותו יום וורטהוף ובשיחה אתו נוכח לדעת שגם על הילדים חלה גזירת ה"גירוש" והרי אי אפשר לדרוש ממנו, מצ'רניאקוב, שימסור למוות ילדים חסרי מגן וישע. על כן הוא החליט להסתלק. הוא ביקש לא לראות בצעדו זה מעשה מוג לב. "אני רפה אונים-כתב-הלב מתפלץ בי מרוב צער ורחמים. איני יכול עוד לשאת את כל זה. מעשה שלי יוכיח לכולם את הדרך הנכונה לפעולה". (לגבי תוכנו של הפתק השני שנשלח לאשתו אין פרוט)
9. פולני מהחוגים הקאתוליים כתב על גורלו המר וסופו הטראגי של צ'רניאקוב: "רוחש אני כבוד למוות זו, כיוון שביקשו לעשותו כלי משחית לבני עמו, לא מצא בחוסר אוניו אלא מוצא אחד זה שיש בו משום כבוד וגאווה...הוא ודאי עשה רבות ביחוד בשדה הסעד לעניים ביותר, לפליטי ערים אחרות ובשטח הארגון. הן פעולתם של מוסדות ציבור בגטו היתה קודם כל מעשה ידיו הוא...כן נחוץ להודות כי אמיץ לב היה האיש. כמה פעמים הוכה וספג עלבונות ושודד, אבל כל עוד יכול, נשאר על משמרתו. מאליו מתבקש הדמיון בינו לבין איש, אשר בימי ספטמבר ההיסטוריים היה נשמת חייה של הבירה המעונה" (הכוונה לסטאז'ינסקי, שעמד בימי ספטמבר 1939 בראש הגנת הבירה).

דמותו של צ'רניאקוב כפי שמשתקפת מתוך יומנו
צ'רניאקוב מתעד את שעובר עליו החל מה-6 לספטמבר 1939 ועד רגע לפני התאבדותו ב-23 ביולי 1942 בתשעה פנקסים. רוב הדיווחים קצרים, אינפורמטיבים, מתארים את סדר יומו ומחשבותיו. צ'רניאקוב ממעט לתאר רגשות ולא ניתן למצוא בפנקסים שום רמז על מחשבות או כוונות להתאבדות. כמובן שיש מגבלות להתרשם מדמותו של אדם על פי רישומיו הסוביטקיביים, אולם העדויות הרבות על יושרו האישי ועל מהימנות הנתונים בפנקסים, כפי מעיד על כך ד"ר קרמיש שכתב את המבוא ליומן, מאפשרים לנו לשרטט קוים די ברורים לדמותו.
כדי להבין את הדמות ואת דרך תפקודה צריך להתחיל ברקע של האיש, קודם שמונה לראש היודנראט. צ'רניאקוב נולד למשפחה מהמעמד הבינוני וחונך ברוח התבוללות פולנית. ילדותו, כפי שהוא מתאר ברישומים, לא הייתה "סוגה בשושנים", בתשובה לשאלתו של גפנר, ראש מחלקת ההאספקה ביודנראט, מהיכן הוא לוקח "שיווי משקל וכיבוש היצר.", עונה צ'רניאקוב "אלה הן תוצאות ילדותי הקשה והתנאים בבית ההורים. למדתי שם לסבול" (8.7.40)
בחייו הבוגרים היה צ'רניאקוב מנהיג ציבור, מחנך ופעיל בקהילה אולם מעולם הוא לא היה דמות בולטת ומובילה. הוא מתמנה לתפקיד כברירת מחדל היות ומנהיג הקהילה היהודית של וארשה, מאוריצי מייזל, נטש את הקהילה וברח מזרחה. בין לילה הופך המנהיג האפור לראש מועצה, מנהיג ציבור, שמנה בתקופות השיא חצי מיליון תושבים שחיו בתנאים תת אנושיים של צפיפות, רעב ובעיות תברואה קשות, תחת משטר כיבוש אכזר.
צ'רניאקוב, "כבוגר" מלחמת העולם הראשונה, הכיר כבר בעבר משטר כיבוש גרמני וכמובן לא היה יכול לתאר לעצמו לאן יתגלגלו הדברים הפעם. המינוי לראש היודנראט, במציאות הקשה של הכיבוש, אינה על פי התוכניות האישיות של צ'רניאקוב כפי שהוא כותב ב-15.11.39, שבועיים לפני יום הולדתו ה-59, "בשעתו חילקתי לי את חיי לפי תכנית תיאורטית לשלושה חלקים: (א) לימודים ושעשועים (ב) מעשים (ג) התפייסות עם אלוהים וחיים עם עצמי. הגורל עשה לי והעביר קו ביטול על חשבוני. אני, שמעודי לא ניצלתי שום איש ולא חייתי על עבודת זולתי, משלם למן 1905 הוצאות מסחריות בעד אנשים שהם עשו את הדברים."
על פי הנחית הגרמנים מינה צ'רנאקוב מועצה של 24 חברים, חלקם אנשים שנכפו עליו, לדוגמא הד"ר אלפרד נוסיג ששיתף פעולה עם הגרמנים והוצא, מאוחר יותר, להורג על ידי המחתרת היהודית ומספר ממלאי תפקידים בכירים במשטרת הסדר. הפעולות הראשונות של צ'רניאקוב היו הקמת מנגנון תומך, בשיאו מנה מנגנון היודנראט כ-6000 עובדים, גיוס כספים כדי להפעיל את המנגנון ולתמוך בקהילה וניסיונות להתמודד עם בעית חטיפת יהודים לעבודות כפיה. צ'רניאקוב תומך ככל יכולתו במשפחות החטופים ושולח לעובדי הכפיה שנמצאו במחנות עבודה רחוקים, כסף, מזון ועזרה רפואית.
ב-26.1.40, כארבעה חודשים לאחר שמונה לתפקיד, מבין צ'רניאקוב שהוא קיבל על עצמו משימת בלתי אפשרית והוא מבקש להתפטר "שכן בתנאים בלתי נורמליים אלה אינני יכול להנהיג את הקהילה. בתשובה לכך נאמר לי שלא מייעצים לי לעשות כזאת". לצ'רניאקוב ניתנה הזדמנות נוספת למלט את נפשו, ב-12.2, מספר שבועות מאוחר יותר, מציעם לו רישיון עליה לארץ ישראל והוא מסרב.
צ'רניאקוב נידרש לנווט את דרכו בין פקודות הגרמנים, מועצת היודנראט ולחצי הציבור, מהיומן משתקפת, לא פעם, עמידה אמיצה מול הגרמנים שהוא משלם עליה, במקרים רבים בהשפלות ומאסרים. מנגד, התקשה צ'רניאקוב להפגין סמכותיות מול מועצת היודנראט והציבור. העומס המונח על כתפיו של האיש בשנות השישים של חייו נותן את אותותיו בבריאותו ובמצב רוחו. בפנקסים אזכורים רבים מאד על כאבי ראש ובעיות בריאותיות שונות. באשר למצבו המוראלי, ב-30.11.41, ביום הולדתו ה-61, באים פקידים לברך אותו, בתשובה עונה להם צ'רניאקוב "פעם שנייה אינני מקבל על עצמי להיוולד".
צ'רניאקוב איננו מנהיג טבעי, הוא איש בינוני, חסר כריזמה ועל כן הוא מתקשה להתמודד עם חברי מועצת היודנראט. מנגד, הוא מצטייר כמנהיג המונים, הוא איש "שטח", איש עבודה, הוא מבקר ברחובות, בבתי יתומים, בבתי ספר, בבתי החולים ובבתי הקברות. צ'רניאקוב היה מקבל, על פי דרישתו, כל שבוע את שמות הנפטרים של אותו שבוע, ב-31.8.41 הוא כותב "קיבלתי, כרגיל ביום שבת, שמות של נפטרים. עצבי נמתחים תמיד לפני קבלת הרשימה. אני עלול להיתקל בשמות שלא פיללתי להם." ב-14.10.41 מבקר צ'רניאקוב בבתי החולים "ביקרתי בבתי החולים. גוויות מתים במסדרונות. שלושה חולים במיטה אחת. סקרתי זה אחר זה את כל
האולמים של חולי הטיפוס, חולי דיזינטריה, אולמי כירורגיה וכו'. באחד האולמים הגשתי עזרה לאיש שירות הסדר, יעקב כ"ץ שהמבריחים רוצצו את גולגלתו."
ב-5.4.42 הוא מגיע לקבל את הפליטים שמגיעים לגטו ומעודד את רוחם "הייתי ברחוב לשנו בקאראנטינה לפליטים מברלין, ומפראנקפורט, מהאנובר, גלזנקירכן וכו'. חילקתי סוכריות בין הילדים. נאמתי לפני צעירים."
ברגעים הקשים, לקראת האקציה הגדולה, רואה עצמו צ'רניאקוב כמו רב חובל שספינתו טובעת " ב-8.7.42 הוא כותב "רבים מעלים נגדי טענות על שאני עורך שעשועים לילדים, פתיחות חגיגיות של גינות שמנגנת תזמורת וכו'. אני נזכר בסרט: אנייה טובעת ורב חובל-לשם עידוד רוחם של הנוסעים-מצווה לתזמורת הג'אז שתנגן. אני החלטתי לחקות את רב החובל הזה."
צ'רניאקוב מעודד את הציבור ברגעי משבר, ב-19.7.42 הוא כותב "בעיר בהלה בל תשוער. כהן, הלר, אהרליך מפיצים שמועות מחרידות. הדבר עושה רושם של איזו תעמולה מלאכותית. מי יתן והיה כך, מאידך מספרים על 40 קרונות מוכנים.....בגלל הבהלה עברתי היום בכל רובע. הייתי ב-3 גינות. אינני יודע, אם הצלחתי להרגיע את האוכלוסיה, אך עשיתי את שלי. את המשלחות המופיעות אצלי משתדל אני לעודד."
צ'רניאקוב מתגלה על פי רשימותיו כאיש מצפון, מנהיג שמקרין דוגמא אישית ואדם רגיש. בימים שמגיעות ידיעות על מצבם של עובדי הכפיה במחנות העבודה הוא אינו הולך לתיאטרון "לא יכולתי ללכת אל התיאטרון כי לא נאה הדבר נוכח מה שקורה במחנות." צ'רניאקוב נאלץ להעתיק את מקום מגוריו שלוש פעמים, כאשר מפנים את הבתים הבלתי זוגיים ברחוב אלקטורנא, נתנה לו פרבילגיה, מתוקף תפקידו, להשאר בדירתו והוא מסרב. ב-21.7.42 הופיעו אנשי משטרת הביטחון לבנין היודנראט וביקשו לעצור את חברי המועצה שנמצאו בבנין וכך כותב צ'רניאקוב "רציתי לצאת יחד עם הנאסרים. נאמר לי, שעלי להישאר במשרד."
התכונה המרשימה ביותר, כפי שמשתקפת מהרשימות, לדעתי, היא דאגה לפרט, יחס לעניים ולילדים. צ'רניאקוב מנסה, במספר הזדמנויות, להסיט משאבים מהעשירים לעניים אולם חברי המועצה מטרפדים את מאמציו, הנושא עולה לראשונה ב-16.6.41 כאשר הוא מבקש לקחת 30,000 כרטיסי לחם מן האמידים ולטובת העניים. וב-2.2.42 הוא מנסה שנית "אתמול נתכנסה המועצה הכלכלית. באה לביטוי מורת רוח בשל הקו החדש שברצוני להנהיגו, דהיינו ליטול אמצעים מן העשירים לשם כלכלת שכבת העוני." (כאן גם באה לידי ביטוי חולשתו מול חברי המועצה, חוסר יכולתו לשכנע אותם או באין ברירה לכפות עליהם החלטה).
הדאגה לילדים הייתה הנקודה הרגישה ביותר אצל צ'רניאקוב ובסבירות גבוהה הביאה אותו ידי החלטה על התאבדות. הוא פעל ללא לאות לשחרור ילדים מבריחים מהכלא. כוחות הסדר נדרשו להחרים מזון לטובת ילדים עניים כפי שהוא מדווח ב-20.4.42 "בעיר החרים שירות הסדר מעל הדוכנים במסעדות מאכלי מותרות. הם יחולקו בבתי היתומים ובנקודות של פליטים.", וב-22.5.42 "ציוויתי להחרים במסעדות מצרכי מותרות. את הסחורה חילקו בין ילדי בתי היתומים."
ב- 14.6.42 נפגש צ'רניאקוב עם ילדים שהיו כלואים בחדר מעצר לשיחה וכך הוא כותב על מה שרואות עיניו והוא חש "אלה הם שלדים חיים, מבין קבצני הרוחוב. כמה מהם ביקרו אצלי בקהילה, שוחחו עמי כמבוגרים-האזרחים בני שמונה. בושה להגיד, שזה זמן רב שלא בכיתי ככה. נתתי לכל אחד מהם טבלת שוקולדה. כן קיבלו כולם מרק. ארורים אלה ביננו, שאוכלים ושותים בעצמם ושוכחים את הילדים הללו.", זה אחד מפרצי הרגשות הבודדים שמופיעים בפנקסים. צ'רניאקוב פעל ללא לאות כדי שבגטו תהיה פינה ירוקה לילדים, זה התחיל במאבק להשאיר את גן קרשינסקי בתחומי הגטו וכשהתברר שהמאבק נכשל, בהקמת גינות לילדים. ב-12.7.42, ערב הגירוש, כשבגטו היו שמועות על גירוש המוני, צ'רניאקוב משתתף בחנוכת גינה לילדי הגטו, "ב-9:30 פתיחת גינה לילדי בית הספר בפינת הרחובות פראנצ'ישקאנסקא ונאלווקי. המוני אנשים ברחוב, על הגגות, הארובות, המרפסות. תזמורת, מקהלות, באלט."
נשאלת השאלה מה ידע צ'רניאקוב עד להתאבדותו? איזה תמונת עולם הייתה לו? מהרישומים בפינקסים מתברר שהייתה לו תמונה טובה על מה שקורה בחזית, ב-10 למאי 1940 הוא מדווח על כיבוש הולנד ובלגיה, ביוני אותה שנה הוא כותב על כיבוש צרפת ועל ממשלת פטן. ב-13 למאי 1941 הוא מדווח על טיסתו של הס לאנגליה וב-22 ליוני הוא מדווח על הפלישה הגרמנית לברה"מ. ב-30 ביוני הוא מדווח על כיבוש לבוב ובאותה הזדמנות מספר שאשתו בדיכאון מרוב דאגה לבנם, יאש, שהיה בלבוב. ב-18 למרץ 1942 כותב צ'רניאקוב על ידיעות מדאיגות מלבוב ולובלין. ביוני הוא מדווח על נפילת טוברוק. מפתיע שאין בפינקסים דיווחים על חלמנו, כידוע, הגיע ניצול מחלמנו לגטו וארשה ומסר דיווח על מה שקורה שם. כמו אין דיווחים בפנקסים על מה שקורה בוילנה וקובנה, גם משם הגיעו ידיעות לוארשה.
צ'רניאקוב, מתוקף תפקידו, הרבה לבוא במגע עם רשויות המשטרה הגרמנית והממונים מטעם המנגנון האזרחי, יכול להיות שבאמצעות המפגשים איתם הוא למד על ההתפתחויות בחזית. הוא מגיע מעת לעת לקרקוב ויש לו תמונה על מה שקורה בגטו קרקוב. הוא מספר על המפגשים עם רומקובסקי, שמגיע מספר פעמים לביקור בגטו וארשה ואינו חוסך את ביקורתו מהאיש " זהו בן אדם מתרברב, חכם בעיניו ושוטה" (17.6.41).
צ'רניאקוב מבקר קשות את גאנצוויך ומוסד ה"13", ביוני 41 ,כשהגרמנים מבקשים לפזר את ה"13", הוא מתנגד לשלבם כחטיבה המשטרת הסדר. אל אף שילוב מומרים ביודנראט, יחסו של צ'רניאקוב למומרים מעורב, עיקר ביקורתו כנגד המומרים "החדשים", אלו שהחליטו להמיר את דתם מתוך תקווה שזה מה שיציל אותם, הוא מכנה את מי שהמיר את דתו, בתוקף נסיבות המלחמה, "מומר לשעת חרום".
צ'רניאקוב האיש הפרטי, כפי שהוא משתף מרישומיו, הוא איש משכיל, איש ספר וחובב אמנות. על אף החיים הבלתי אפשריים בגטו הוא מקפיד לקרוא ספרות מגוונת, ספרות קלאסית בצד ספרות פולנית. קריאתו היא קריאה ביקורתית והוא אינו מהסס לבטא את דעותיו. צ'רניאקוב משתתף בארועי תרבות בגטו, קונצרטים, הצגות וכדומה.
החולשה העיקרית של צ'רניאקוב, כפי שאני מתרשם, היא שהוא נגרר במקום להוביל, אין לא אסטרטגיה מגובשת שלפיה הוא מבקש לנהל את הגטו, אין לו סדר יום, הוא נוטה לעסוק ב"כיבוי שרפות" ולמנוע מהגרמנים מלהתערב התערבות ישירה בענייני הגטו.( יכול להיות שלא הייתה לא אפשרות אחרת במציאות בנוצרה בגטו בסדר גודל של גטו וארשה.) באופן אישי אני נוטה לחשוב שזה נובע מאישיותו האפרורית.
סיכום
צ'רניאקוב, כפי שמשתף מהרישומים שהוא השאיר במהלך שנתיים ועשרה חודשים, הוא איש בינוני ואפור, אדם חסר מעוף וחזון. מנגד, מדובר באיש ישר והגון, אדם בעל ערכים ומצפון ששימש בהתנהגותו דוגמא לסביבה. צ'רניאקוב היה איש מופנם אבל רגיש, רגיש לאיש הפשוט, לעניים, לילדים ובעיקר ליתומים. צ'רניאקוב מילא את תפקידו במציאות בלתי אפשרית, העומס היום יומי נתן את אותותיו בבריאותו ובמצב רוחו עד שהוא נקלע למצב בלתי אפשרי, מבחינתו, והחליט להתאבד.
גם עמנואל ריגנבלום שלא חסך ביקורת מצ'רניאקוב כותב עליו לאחר התאבדותו "התאבדותו של צ'רניאקוב, מאוחר מדי, סימן לחולשה. חצוי בפנימיותו. חלש מכדי להתנגד, אבל אדם הגון". חיים קפלן כותב עליו "סופו מוכיח על תחלתו שעבד, עמל וטרח לשם העם, שחפץ בטובתו ובחזוק קיומו אף כי לא כל הנעשה בשמו היה ראוי לתהלה ולשבח". ההבדל שרינגבלום וקפלן, בעיקר כתבו, צ'רניאקוב היה צריך לקבל החלטות, לפעול ולעשות ואיך נאמר, מי שלא עושה לא טועה.



קיבץ וכתב אמיר השכל

No comments: